אם ניקח שטר שקל ישראלי חדש, תמיד נמצא עליו את חתימתו האישית של נגיד בנק ישראל המכהן בזמן ששטר זה נופק. על פי הגרסה הרשמית, חתימה זו מסמלת את הערבות אישית של נגיד הבנק המכהן שבכל זמן כהונתו לא תתקבל על ידו כל החלטה אשר תגרום לפיחות שוויו של השטר שעליה היא מתנוססת.
השאלה המתבקשת היא פשוטה:
האם אי פעם, בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל הועמד לדין או לכל הפחות פוטר נגיד בנק כלשהו עקב ההחלטות שקיבל בעת כהונתו?
התשובה היא לא. הדבר מעולם לא התרחש. ייתכנו לכך שני הסברים הגיוניים. הנה הראשון:
מעולם לא קיבל נגיד בנק ישראל החלטה שגויה שגררה אחריה פיחות שוויו של השקל. כל ההחלטות של כל נגידי הבנק מאז קום המדינה ועד היום קיבלו אך ורק החלטות נכונות ודרושות המציאות. נגיד בנק ישראל הוא הדבר הכי קרוב לאל על פני האדמות, שני בתבונתו רק לשופטי בית המשפט העליון, שפשוט לא מסוגל בשום מקרה ומשום סיבה לקבל החלטה שגויה, נקודה.
הסבר זה בעייתי, בלשון המעטה. מאז קום המדינה הוחלף המטבע הרשמי פעמיים, ובשנים שבין 1970 ועד 1991 האינפלציה נעה מעל לרמת 10%, כשהיא מגיעה בשנים מסוימות ליותר מ-100% (השיא היה בשנת 1984, אז עמדה האינפלציה על יותר מ-444%).
ההסבר השני הגיוני יותר, אך מעלה תהיות:
חתימתו של נגיד בנק ישראל כלל איננה מחייבת. תפקידו ייצוגי בלבד ואין להחלטותיו כל משמעות ממשית. בכל מקרה, כל החלטה שיקבל הנגיד תמיד תיחשב כנכונה וראויה, לא משנה מה, וגם אם יתברר בדיעבד ההפך, לא יישא הנגיד בכל אחריות לתוצאות. עבודה בעיניים, כמיטב המסורת הישראלית.
מה שמביא אותנו לשאלה הבאה:
כמה נבון לסמוך על מטבע, שהמדיניות המוניטרית שלו מתבססת על החלטות שרירותיות של איזשהו פקיד, שאפילו לא יישא באחריות לתוצאותיהן?
השאלה תמיד נתקלת בהתנגדות אוטומטית. ראשית כל, זה כלל אינו פקיד, אלא ועדה שלמה של פקידים ויועצים מקצועיים. שנית, ההחלטות שלהם כלל אינן שרירותיות, אלא מבוססות על הבנה עמוקה של הכלכלה ושנים רבות של ניסיון.
ובכן, כמה שזה לא מאכזב, ועדה מקצועית יכולה לשגות בדיוק כמו פקיד בודד, ולא משנה רמת ניסיונם של חבריה. בניית ועדה יעילה הוא עניין מורכב ביותר, והחדשות היומיות הן העדות הטובה ביותר לכך. אם חברי הוועדה יהיו בעלי רקע דומה ודעות דומות, הם ישפיעו זה על שיפוטו של זה, ויגרמו להטיה בהחלטות הוועדה. אם יהיו הם בעלי רקע שונה ודעות שונות, ישיבות הוועדה ידרדרו מהר לסדרה של משחקי כוח והשפעה, וההחלטות יהיו בהתאם. לבסוף, ועדות, בדיוק כמו האנשים החברים בהן, אינן חסינות לשחיתות, ועלולות לקבל החלטות שאינן מקצועיות נטו, אלא מקדמות עניינים של מי מחבריהן, או כולם גם יחד. העניין הופך מורכב עוד יותר אם נזכור כי בניגוד מוחלט למה שטוענים לעתים קרובות המומחים בעלי הניסיון (המרוויחים, יש לציין, משכורת נאה מהיותם "מומחים" לכאורה), מדע הכלכלה אינו מדע מדויק, ורמת הדיוק בהשערותיהם של כלכלנים מומחים מתקרבת לזו של הטלת מטבע. יתרה מכך, הכלכלה העולמית היא סביבה כאוטית ובלתי צפויה, עוינת לכל ניסיון להבין אותה, וכל ניסיון גס ומגושם לנסות להשפיע עליה, או גרוע מזאת, לתכנן אותה הביא עד כה לתוצאות הרות אסון. מספר דוגמאות נאות לחוסר האונים של הכלכלנים ניתן למצוא בפרק "העיוורים מובילים את העיוורים" של הספר המצוין "מדוע מטבעות קריפטו?" (בשפה האנגלית).
מתבקשת השאלה: בהינתן זכות הבחירה, איזה מהמטבעות הבאים ראוי יותר לאמוננו:
1) מטבע שהמדיניות המוניטרית שלו מתבססת על החלטות שרירותיות ומועדות לשחיתות של איזשהו פקיד או חבורת פקידים, על סמך חוות דעתם של "מומחים" שהשערותיהם טובות כהטלות מטבע, או שמא...
2) מטבע שהמדיניות המוניטרית שלו נקבעה אחת ולתמיד, לא ניתנת לשינוי, חסינה לשחיתות, אך גם חסרת כל גמישות ויכולת להתאים את עצמה לתנאים משתנים?
העניין הופך למעניין יותר, אם ניקח בחשבון כי רק אחד מהמטבעות המתוארים אכן מאפשר בחירה כזאת. למען הדיוק, זהו המטבע השני מבין המתוארים שחרט על דגלו את עקרון חופש הבחירה, ושקבלת המדיניות המוניטרית שלו היא רצונית מתחילתה ועד סופה. מי שסבור כי המדיניות המוניטרית אינה תואמת את דרישות העולם האמיתי יכול בהחלט לבחור מטבע אחר בעל מדיניות שונה. לעומת זאת, אין לאף אחד אפשרות שלא לקבל את המדיניות של המטבע הראשון, כי אז צפוי לו ביקור חברתי של אנשים ידידותיים ביותר שישכנעו אותו בעדינות לשנות את דעתו בעזרת כלי נשק.
המטבע הראשון הוא כל מטבע מדיני, המוכרז על ידי הממשלה כהליך חוקי ואשר כל אדם הנמצא במדינה חייב להתייחס אליו במלוא הרצינות - ולא. המטבע השני הוא הביטקוין, או ממשיך דרכו הישיר - ביטקוין קאש. למעשה, בהשוואה לשרירותיות והעמימות האופיינית למטבעות הממשלתיים, סך המדיניות המוניטרית של אלה כה פשוט להבנה, שניתן לפרט אותו במשפטים בודדים:
כל בלוק שנכרה מזכה את מוצאו בכמות קבועה מראש של ביטקוין, בתוספת סך כל העמלות מההעברות הכלולות בו. כמות זו עומדת על 50 ביטקוין בעת הפעלת הרשת ב-2009, וקטנה בחצי בכל ארבע שנים בממוצע (לכמות של 25, 12.5, 6.25 ביטקוין וכך הלאה), עד אשר מגיעה לפחות מסאטושי אחד, ואז מפסיקה כליל אי שם בשנת 2140, אז עמלות ההעברה יהוו את התמריץ היחיד לכורים להמשיך את הפעלתה, תחזוקתה והגנתה של הרשת. כך, כמות הביטקוין שאי פעם יונפק לעולם לא תעבור את ה-21 מיליון.
ההנפקה בקצב מהיר יותר בתחילת דרכו מיועדת לתמרץ את הכורים והמשתמשים הראשונים, המשקיעים זמן, מאמץ ומשאבים במטבע כאשר שוויו נמוך. עם זאת, היות והביטקוין מכיל כברירת מחדל 8 ספרות אחרי הנקודה העשרונית, אומר הדבר שגם אם ביטקוין אחד יהיה שווה בשלב כלשהו מיליון דולר (מן הסתם, עקב אינפלציה פרועה וחסרת מעצורים), החלק המאה מיליון שלו, סאטושי אחד, יוכל עדיין לבטא סנט אחד. אך האפשרות להזיז את הנקודה העשרונית הלאה עד כמה שיידרש מבטיחה שאף פעם לא יוכל להתקיים מצב שבו החלק הקטן ביותר יהיה גדול מדי למימוש (הידועה גם כבעיית ה"אין עודף"), גם אם טעויות או אסונות למיניהן יגרמו לחלק מהמטבעות לצאת לצמיתות ממעגל השימוש.
העובדה שלביטקוין וממשיכי דרכו יש כיום שווי כלשהו מעידה על כך שמערכת התמריצים אכן עובדת, במיוחד בהתחשב בעובדה שקבלת המדיניות שלו היא, כאמור, רצונית מתחילתה ועד סופה, ודורשת שכנוע רב מצד התומכים כלפי המתלבטים. אך ההשוואה בין המדיניות האינפלציונית השרירותית שוחקת כוח הרכישה והחסכונות שמציעה המדינה לבין המדיניות הדפלציונית המעצימה שמציע הביטקוין, בהחלט גורמת לתהיות ומעניקה חומר למחשבה. היתרונות ארוכי הטווח הגלומים בכלכלה דפלציונית הם נושא למאמר בפני עצמו. יש לציין, עם זאת, שהמדיניות הדפלציונית המובטחת על ידי מתמטיקה של הביטקוין גורמת בשלב זה של ההיסטוריה לא מעט בעיות, שכן המשקיעים הספקולטיביים, שכל עניינם להרוויח כסף בקלות מבלי להניף אצבע, מניחים, משום מה, שהטבע הדפלציוני של המטבע הוא נקודת החוזק היחידה שלו. הנושא מנותח בפירוט רב יותר במאמר קודם, "למה שמישהו ירצה את זה?". די לומר שכל עוד לא יצליח הביטקוין להתקדם מעבר לשלב הספקולציה, עתידו לוט בערפל.
טענה שמעלים ברגע זה הקוראים הבקיאים יותר בחומר היא: המדיניות המוניטרית של הביטקוין אינה חקוקה בסלע, וניתנת לשינוי על פי גחמתם של המפתחים או הכורים. למראית עין, הדבר נכון, אך עם זאת, יהיה זה תמים לחשוב ששינוי משמעותי זה יעבור בשתיקה. כן, בניגוד לשינויי מדיניות המתבצעים כדרך קבע על ידי נגיד בנק ישראל ושאליהם כולם כבר רגילים (עד כדי כך, שהפרסומים בכלי התקשורת מגיעים לכדי טור קטן באחד העמודים האחרונים בעיתון, ממש לפני מדור הספורט), שינוי המדיניות המוניטרית של הביטקוין מכל סיבה שהיא ייחשב כלא פחות מבגידה באחד העקרונות הבסיסיים שעליהם הוא בנוי. כאמור, מחזיקי המטבע מביעים את הסכמתם למדיניות המוניטרית של המטבע על ידי החלטה חופשית ורצונית להמשיך ולהחזיק אותו ולהשתמש בו. לכן, כל שינוי שמתבצע, ולו הזעיר וחסר המשמעות ביותר לכאורה, חייב באשרור על ידי המחזיקים והמשתמשים - על ידי עצם המשך החזקתם בו. ואם ההיסטוריה יכולה להעיד על משהו, אז הניסיון לשנות את המדיניות ולו במעט מעבר למה שהמחזיקים מוכנים לקבל יגרור פיצול מיידי של הקהילה והשוק לשניים, כשכל חלק מקבל את ההזדמנות להוכיח את צדקתו בתנאי שוק חופשי ותחרותי. היות ואין דרך ודאית לדעת מבעוד מועד אם מי מהחלקים יצליח להפוך לקהילה בת קיימא, והיות ואי ודאות תמיד מוצאת ביטוי במחיר המטבע, והיות והכורים מעוניינים ככל האפשר לשמר את מקור הכנסתם, מתקיימים כל התנאים המתמרצים הימנעות משינויי מדיניות שמרבית הקהילה אינה מוכנה לקבל. פיצול, למרות היותו הכלי הסופי להסדרת סכסוכים, נחשב ל"נשק יום הדין", אפשרות הרסנית השמורה למקרים קיצוניים בלבד, מקבילה למלחמה גרעינית. אך כאשר הסכסוך הוא בלתי נמנע ובלתי ניתן לגישור, ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב את כוחו של המודל הרצוני-הסכמתי. מודל זה מאפשר, בפועל, לערוך מספר רב של ניסויים כלכליים וחברתיים במקביל ולברור מביניהם רק את המתאימים ביותר למציאות והנותנים את המענה הטוב ביותר לבעיות האמיתיות העומדות בפני הקהילות המדוברות. כמובן, שבכל פיצול ישנם תמיד "מנצחים" ו"מפסידים" (ממש כמו בכל תחום אחר בחיים), אך האפשרות הקיימת בידי כל משתתף לבחור בעצמו את הניסוי המועדף עליו, לבחון את התאמתו לצרכיו, ובעת הצורך להמירו בניסוי אחר כמעט ללא חיכוך היא, לכל הפחות, מרעננת. מדינות ובנקים מרכזיים, לעומת זאת, פטורים לחלוטין מהצורך להתחרות על ליבם ותמיכתם של האזרחים. אפילו אם ההחלטות שלהן פגומות, שגויות או מסוכנות, למשתתפים אין בפועל כל אפשרות לבחור שלא להשתתף ב"ניסוי", למעט, אולי, על ידי מהפיכה.
בעיה נוספת שטרם התייחסנו אליה היא זכותה הבלעדית של הממשלה להנפקת הכסף, אשר למעשה מאפשרת לממשלות להימנע מאחריות לטעויות ולמעילות שלהן. אכן, ממשלות רבות מתייחסות להנפקת כסף חדש כאל כלי למימון כמעט כל מטרה או גחמה, החל מהחזקת מנגנון ממשלתי מנופח ומסורבל, דרך התמודדות עם משברים שונים ומגוונים וכלה בהחזקת צבא ומימון מלחמות יקרות ומיותרות. כל כסף חדש שמונפק מגיע ראשית כל לידי המקורבים למקורות, ורק לאחר מכן מחלחל אט-אט לכלל האוכלוסייה, כשהוא מנפח את ההיצע ובכך מפחית את שוויו של הכסף ושוחק את החסכונות של כלל האזרחים. כוח, כידוע, משחית, והזכות הבלעדית להנפיק כסף ללא הגבלה היא הכוח העליון - עד כדי כך, שמי שבידו זכות בלעדית זו אינו כבול עוד בחוקי המדינה ויכול לשנותם על פי העדפותיו.
מי שמעוניין לבחון את ההשפעה המשחיתה וההרסנית של הזכות והכוח להנפיק כסף יכול להפנות את מבטו לעבר מדינות הנמצאות בימים אלה במשבר כלכלי המתאפיין באותה אינפלציה פרועה וחסרת מעצורים, כדוגמת ונצואלה וארגנטינה. ואלה הסבורים כי מדינות "מפותחות" חסינות ממשברים אלה, מוזמן להפנות את מבטו לעבר המדינה הנחשבת המפותחת בעולם - ארצות הברית, שם מונפק ברגעים אלה ממש, לצורך התמודדות עם משבר לאומי, כסף בכמות הגדולה פי חמישה מכלל הכסף הקיים, ושם "קניית" חוקים ממשלתיים על ידי חברות בינלאומיות נחשבת לעניין שגרתי ואף מקובל.
נשאיר את התשובה לשאלה "מה יהיו ההשלכות ארוכות הטווח של הנפקת כסף פרועה שכזאת?" לדמיונם המלומד של הקוראים.
אז כיצד תוכל ממשלה להתמודד עם משברים אם הפתרון הקל והשגוי, הכוח להנפיק כסף, יילקח ממנה? מן הסתם, תיאלץ אותה ממשלה לקצץ בהוצאות, להתייעל, לצמצם את כוח האדם, להעביר חלק מסמכויותיה לחברות חיצוניות, לבחון ולתכנן בקפדנות את תקציבה, לגייס כספים למימון מיזמים ספציפיים במקום להעבירם למשרדים ומטות שיעשו בהם כרצונם כמעט ללא פיקוח, וכן להחזיק חסכונות משל עצמה. במילים אחרות, הממשלה תיאלץ להפוך לממשלה רזה יותר, יעילה יותר, חכמה יותר, שקופה יותר - בדיוק כפי שהדבר אמור להיות.
אילו הייתה זו הבטחתו היחידה של הביטקוין - נטילת השליטה הבלעדית בכסף מידיה המגושמות של המדינה וקיבוע המדיניות המוניטרית לדורי דורות - כבר אז הייתה זו סיבה רבת משקל לבחור בו. אך זה לא המצב. הביטקוין נוצר ככסף אלקטרוני שיתופי המעביר את השליטה בכסף מידי ארגונים, בנקים וממשלים, הידועים כולם להשתמש בה לרעה, לידי המחזיק בו - אתה. כסף שאינו מבוסס על אמון באנשים, אלא על אמון במתמטיקה, כסף בינלאומי פורץ גבולות, כסף בלתי ניתן לעצירה, כסף פרטי אך גם שקוף, מהיר, גמיש, חכם, כסף מעצים, כלי חירות כלכלית לכל אדם באשר הוא. זו הסיבה שלשמה הוא נוצר - ולא כדי שיהיה למשקיעים הספקולטיביים עוד משהו להשקיע בו. שינוי התכלית מכסף אלקטרוני שיתופי לנכס השקעתי היה הבגידה העילאית בתומכיו המקוריים של הביטקוין, מקור הסכסוך הבלתי ניתנן לגישור, סיבה מספיקה לפצל את המטבע ואת הקהילה ולנסות לבנות את הכל מחדש, בתנאים המקוריים, ועם ההבטחות המקוריות, תחת השם "ביטקוין קאש". ולמרות שאין כל ערבות לכך שהביטקוין קאש יצליח במשימה, הכלל הוא פשוט: כל יוזמה ומערכת אשר ייעודה העיקרי הוא להניב רווחים למשקיעים בה - אין בה כל דבר מהפכני או מעורר השראה או התלהבות, אין לה כל סיבה ממשית להתקיים, ושוויה בטווח הארוך הוא אפס. אך ורק יוזמה ומערכת שייעודה להעצים את האדם ולהגדיל את רמת החופש והחירות שלו ושל כלל האנושות גם יחד - יש לה סיכוי ועתיד.
אלא אם כן יתברר בדיעבד שאין לאנושות כל עניין בחופש וחירות - אם כי כלל לא ברור במקרה זה על מה הייתה כל המהומה עד עכשיו.
